רבים הם סיפורי הצלילה, וקצרה היריעה מלספר את כולם, אבל סיפור אחד לא יישאר לא מסופר, והוא סיפור המסע שלי לסיביר. טיול בסיביר הוא חוויה ששום דבר לא ידמה לה: התושבים, הנוף המדהים, האוכל וכמובן – אגם בייקל – האגם הגדול בעולם, ששטחו גדול משטח מדינת ישראל כולה, ועמקו כקילומטר וחצי. אבל בסיפור זה לא נעסוק דווקא בנוף או בקולינריה האתנית, אלא באירוע מכונן שאירע לי בסיביר. אירוע שהייתי שמח לוותר עליו, אבל ללא ספק הוא שינה אותי רבות – לטוב ולרע שבדבר.
יום הצלילות השני שלי באגם בייקל, החל במזג אוויר סוער וגשום. הטמפרטורה צנחה קרוב מאוד לאפס ומי האגם בחלקו הדרומי סערו, כשחלקו הצפוני היה עדיין קפוא. בבוקר צללתי יחד עם רוני, שותפי למסע, צלילה רדודה כדי לצלם צילומי פנורמה ב”מדף”, ולא עברנו את עומק עשרת המטרים הראשונים, ולמרות זאת הצלילה לא היתה קלה עקב הסחף והגלים הגבוהים.
לאחר מנוחה וארוחת צהריים, התארגנו לצלילה נוספת, הפעם הצטרפו אליי מרצ’ין, כתב של מגזין הצלילה הפולני “נורקובנייה” וגנאדי, מדריך הצלילה המקומי. גנאדי ירד לצלילת סולו טכנית בעומק 65 מ’, ואילו מרצ’ין ואני תכננו לחכות לשובו בעומק של 40 מ’, ולהמשיך יחד את הצלילה לאורך הקיר. כבר בנקודה זו לבי בישר רעות בקשר לצלילה הזו. ייתכן שהיה זה הגשם, הגלים הסועים שניבאו את הבאות, או הריחוק משותפי הקבוע, רוני. כך או כך לצלילה זו לא ירדתי בלב שלם.
תחילת הצלילה היתה שגרתית: שחינו לכיוון קצה המדף, כ- 50 מטרים לתוך האגם, ושקענו. גנאדי ירד ראשון והמשיך לעומק התהום, כשרק בועותיו מסמנות לנו מתוך האפלה את מיקומו המשוער. מארצ’ין ירד שני לעומק 40 מטר, ואילו אני ירדתי אחריו ונעצרתי בסביבות ה- 36 מטר. טמפרטורת המים היתה קרובה מאוד לאפס, והאצבעות שלי קפאו בתוך הכפפות העבות ובקושי יכולתי להזיז אותן. למרות זאת הקיר היה יפה מאוד והדקות הראשונות של הצלילה עברו בשלום. לרגע קט התפוגגה אותה תחושה רעה שהיתה לי בתחילת הצלילה, ונהניתי מיופיו של הקיר על ספוגיו וסרטניו.
לאחר חמש דקות מרגע השקיעה החל הווסת שלי להזרים אוויר באופן חופשי, Free Flow. הדבר אירע בגלל שחלקי הווסת קפאו. כאשר אוויר מוזרם בלחץ, הטמפרטורה שלו יורדת (חוק ברנולי), וכיוון שהמים היו קרובים לאפס מעלות, האוויר הקפיא את הממברנה ופין הלחץ הגבוה שבדרגה הראשוה קפא וגרם לתקלה.
ניסיתי לדפוק על הווסת, ניסיתי למצוא פיתרון לבעיה, אך לא היה לי. לאחר כדקה של נסיונות, הצצתי במד הלחץ, בינות לבועות האוויר שאפפו אותי, ולחרדתי גיליתי שנותרתי עם פחות מ- 90 בר! הערכתי שנותרו לי מקסימום שלוש דקות כדי לעלות לפני השטח, אולם כיוון שמארצ’ין צלל מספר מטרים מתחתיי, בחרתי לרדת אליו ולבקש ממנו את האוקטופוס שלו, כדי שנעלה יחד. העמקתי אל מאר’צין ותלשתי את האוקטופוס שלו מהמאזן, אך כדי להוסיף על מצוקתי גיליתי שעל האוקטופוס שלו כלל לא היה מותקן מנשך, ולמרות שהווסת היה תקין בפני עצמו, עם שפתיים קפואות במי קרח לא הצלחתי להכניס אותו לפה.
בנקודה זו הרבה אוויר כבר לא נשאר לי, וכיוון שירדתי לעומק של 40 מ’ גם נקודת האיזון שלי השתנתה ונעשיתי כבד מדי. מתוך אינסטיקט וכדי לפצות על הציפה השלילית, בתוך ים הבועות שמסביבי והחרדה בה הייתי, לחצתי לחיצה קטנה על כפתור האינפלייטור, כדי להזרים מעט אוויר למאזן ולפצות על המשיכה מטה. זו היתה טעות! משום שבצלילה בחליפה יבשה נהוג להתאזן באמצעות הוספת אוויר לחליפה עצמה ולא למאזן. חום הגוף והבגדים שומר על החליפה בטמפרטורה גבוהה, אבל האינפלייטור עצמו נמצא קפוא במים, וברגע שלחצתי עליו, הכפתור נתקע וניפח את המאזן שלי לחלוטין. כך, בעומק של יותר מ- 40 מטר, הפכתי פתאום מצולל שקט לטיל בליסטי מלא בבועות, שמתחיל לעוף למעלה ללא שליטה. ידעתי היטב כי עלייה מהירה בצלילה מאוד מסוכנת, ועלולה להרוג או לגרום לשיתוק, נזק מוחי, עיוורון, פגיעה בלב ואף להרוס את ה”מחסום דם-מוח”, המגן על מוחינו מפגיעות שונות. אם נאמר שמהירות העליה המקסימלית המותרת כיום היא 10 מ’ לדקה, הרי שזמן העלייה מעומק 40 מ’ היה צריך לעמוד על 4 דקות ללא חניית בטיחות, אבל זמן העליה שלי בפועל עמד על 20 שניות.
כדי להאיט את העלייה ניסיתי ביד אחת לתפוס את הקיר תוך כדי שחרור אוויר מהאינפלייטור בידי השניה. תפיסת הקיר התגלתה כמשימה לא קלה לביצוע עם כפפות 5 מ”מ ואצבעות קפואות. גם שחרור האוויר לא צלח, משום שהמאזן המשיך להתנפח במהירות, ועם הכפפות לא הצלחתי לנתק את צינור האוויר מהאינפלייטור. בנקודה מסויימת, בסביבות 20 מ’, התהפכתי – דבר שאסור לעשות בחליפה יבשה! – וניסיתי לדחוף את עצמי כלפי מטה באמצעות טילוף עם הסנפירים, ותוך שניות מצאתי עצמי ללא סנפירים – ללא “מנוע”. מאותו רגע לא יכולתי לעשות יותר מאומה, למעט להוציא את כל האוויר שבראותיי, ולהתפלל. אומרים שברגעים אלו כל חייו של אדם חולפים לנגד עינייו. איני זוכר אם חיי חלפו לנגדי, אבל בפירוש חשבתי לעצמי: “לעזאזל, למה לא נשארתי בספינה, עם כוס תה חם של לודמילה?!”.
הסיפור אולי נשמע ארוך, אבל הוא די קצר. הצלילה כולה ארכה 7 דקות בלבד. תוך עשרים שניות קפצתי מ- 40 מ’ לפני המים. המחשב אפילו לא הספיק לרשום את העומקים בדרך, והעומק האחרון שהוא הספיק לציין היה 9 מ’, ממנו עליתי במהירות כה גבוהה שאפילו המחשב הסתחרר והתבלבל. על פני השטח הגלים הגבוהים לא נתנו לי להרים ראש, ולא יכולתי לשחות חזרה ללא סנפירים. צעקתי אל הספינה, והם שמעו והחלו להוריד עם מנוף סירת הצלה למים – פעולה מורכבת וארוכה, ובינתיים אני נסחפתי.
לאחר מספר דקות, הגיח פתאום מארצ’ין מהמים. הוא ראה את שקרה ועלה במהירות המקסימלית המותרת, כדי לסייע לי. תוך מלחמה מתמדת בגלים ובתשישות, גרר אותי מארצ’ין חזרה לספינה, שם משו אותי שאר החבר’ה והעלו אותי לסיפון. דבר ראשון, בדקתי שיש לי תחושה בידיים וברגליים. תחושה אמנם הייתה, אך גם עקצוצים – בידיים, בפה ובלשון. כל כך שמחתי על היותי טכנאי חמצן מתנדב ביד-שרה, משום שבזכות זאת ידעתי כיצד אומרים חמצן ברוסית. “מני נוז’ן קיסלרוד!” צרחתי בכל הכוח, אני צריך חמצן.
החבר’ה עשו סיבוב בספינה, ולאחר שתי דקות חזרו ותוך גירוד פדחתם אמרו שמיכל החמצן היחיד שיש בספינה, נלקח ע”י גנאדי, המדריך שירד איתנו, ושקע לצלילה טכנית. כיוון שלא נמצא שום מיכל חמצן לרפואה, נשמתי ניטרוקס ממיכל צהוב כלשהו שנמצא בספינה, עד ששב אלינו גנאדי, ולקחתי ממנו את מיכל החמצן שלו.
כך מצאתי את עצמי לאחר תאונת צלילה באמצע סיביר הרחוקה, סובל ממחלת הדקומפרסיה וללא תא לחץ קרוב (תא הלחץ היחיד שהיה באזור נמצא, מרחק 5 שעות שיט). הורידו אותי לחדר, ובמשך חמש שעות נשמתי אך ורק חמצן נקי, עד שנגמר המיכל. לאחר שווידאתי שאני מרגיש טוב ואין הרבה עקצוצים, הספינה המשיכה בדרכה ואילו אני לא צללתי יותר, וחיכיתי 48 שעות, עד שתחלוף הפאזה הגאזית ואני אוכל לטוס חזרה הביתה. כמובן שלאמא שיקרתי ולא סיפרתי דבר, אבל לתדהמתי קיבלתי מספר טלפונים מדוקטור מלמד, ששמע על כך בארץ והתקשר לברר מה שלומי.
מספר שעות לאחר שנחתתי בנתב”ג כבר התייצבתי אצל ד”ר גרגורי פישלב בתא הלחץ שבביה”ח “אסף הרופא”, ובמשך יומיים עברתי טיפולים היפרבאריים. למרות שהמצב השתפר, לא כל העקצוצים חלפו להם, ובהמשך הזדקקתי גם לפיזיותרפיה, מעקב ובדיקת אקו-לב, כדי לשלול נזק לבבי. כמו כן, אסר עליי ד”ר גרגורי לצלול במשך חצי שנה. אבל היי, לפחות נשארתי בחיים. “אלוהים אוהב אותך כנראה”, אמר לי ד”ר גרגורי, “אחרי שישים שעות ללא תא לחץ ועם שתי טיסות, נשארת בחיים ואפילו עם הידיים והרגליים”.
מסקנות רבות ניתן להסיק מן הסיפור: לוודא שציוד הצלילה מותאם לאופי הצלילה המבוצעת (ישנו ציוד מיוחד שמונע קפיאה של הווסתים), לוודא שהאוקטופוס של בן-הזוג תקין ופועל, לוודא שבכל מקום ממנו אתם צוללים יש מיכל חמצן מוכן ומלא למקרה הצורך, ובשום פנים ואופן לא לוותר על טיפול בתא לחץ. אבל מעל לכל – סמכו תמיד על תחושת הבטן שלכם, וכאשר לא שלמים עם הצלילה – לא צוללים. אילו הקשבתי לתחושת הבטן שלי בספינה, לא היו לי עקצוצים באצבעות ובמרפק עד עצם היום הזה, שלוש שנים מאוחר יותר, אפילו בעת כתיבת שורות אלו.
