כתיבה: גל הרטמן
עריכה: יעל רובין
12/08/2007
שם האתר: אופירה
מיקום: כ-600 מטרים מזרחית למצפה התת-ימי באילת
עומק קרקעית: כ- 104 מטרים
עומק סיפון עליון: כ- 95 מטרים
מיקום מדויק: (דאטום WGS84): UTM: N 3265196.3 E 686640.3
גיאוגרפי: N 29030.144’ E 034055.525’
מימדים: אורך כ-35 מטרים, רוחב כ-7 מטרים.
תיאור האתר:
ה”אופירה” הייתה ספינת משטרת חופים בחיפה אשר הוסבה לספינת תיירות באילת. בשלב כלשהו שקעה הספינה במרינה הצפונית באילת. היא הוצפה וטופלה ע”י חברת “אוקיאנה” ונגררה לאזור מרינה תור-ים, ובשנת 1983 הוטבעה בעומק המפרץ. הספינה הוטבעה במצבה הקיים ולא נוקתה עבור צוללים. בעקבות עבודת מיפוי של המכון לחקר ימים ואגמים בצפון מפרץ אילת, אותרה הספינה. הספינה מונחת על קרקעית חולית מישורית בעומק של 104 מ’ בכיוון מזרח-צפון-מזרח. מדרון תלול משתרע ממזרח לספינה ועד לעומק רב.
המיפוי הימי
שנים ליווה אותי הרצון לשלב בין תחביביי השונים אשר הפכו במהלך השנים גם למקצוע. בתור בוגר תואר ראשון בגיאולוגיה, העובד כמדריך צלילה טכנית באילת, לא ממש ברור החיבור. תהליך החיבור היה מאד לא פשוט ודרש חיפוש ממושך אחר תואר מתקדם שיכלול בתוכו את שני התחומים. ממש בדרך המקרה, הגעתי אל צוות מחקר בינלאומי בשיתוף פעולה ישראלי, ירדני ואמריקאי אשר היה בתחילתו של מחקר גיאופיסי ימי בצפון מפרץ אילת. האהבה לים, לגיאולוגיה ולצלילה החלה לרקום חיבור מעניין, ובמהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 2006, יצא הצוות אל עבר מפרץ אילת בספינת המחקר “עציונה” שברשות המכון לחקר ימים ואגמים. ההפלגה יצאה מאשקלון דרך תעלת סואץ ועד למפרץ אילת. שהינו באילת כשלושה שבועות במהלכם סרקנו את קרקעית הים ותת הקרקע של רוב השטח הימי הישראלי והירדני. אני מוכרח לציין כי זה בהחלט לא רע להעביר חודש על הים במסגרת הלימודים… כבר במהלך הסקר, התקבלה תמונה מרהיבה של קרקעית הים. רוני שדה, המוכר כבר לקהילת הצוללים בארץ בתחום מיפוי קרקעית הים התיכון, אחראי לגילוי מספר רב של כלי שייט טרופים. לזכותו עומד ניסיון רב בהפעלת ה-multibeam (סונר הסורק את הקרקעית בדיוק מרחבי רב), וכישרונו מאפשר את קבלת התוצאות הטובות ביותר. מיד בתחילת שלב העיבוד הראשוני, היה לנו ברור שאיכות הנתונים מדהימה, ושצפויה לנו עבודת מחקר מעניינת להסברת התופעות. בשיחות ראשונות ביני לבין רוני על גג ה”עציונה” בשעות הערב המאוחרות, דיברנו על הפוטנציאל הגדול של שיתוף הפעולה המחקרי בינינו – רוני תורם את נושא המיפוי ויכולת ניתוח קרקעית הים, ואני את החיבור הגיאולוגי לתת הקרקע. כמובן שהחיבור המתבקש לצלילה הטכנית, לא איחר לבוא. בעקבות עיבוד נתוני ה- multibeamעל ידי רוני, עלו לא מעט שאלות מחקריות מעניינות העשויות להיענות במסגרת צלילה טכנית. בנוסף, נתגלו נקודות נוספות החשודות ככליי שייט טבועים. בחירה מדוקדקת מתוך הנקודות הפוטנציאליות, הובילה אותנו לאיתור נקודה וודאית של כלי שייט טבוע. כך, לאחר תכנון ארוך, הגיע צוות הצלילה במהלך הפסח למועדון הצלילה “מדוזה הים האדום” בכדי להירתם למשימה.
הכנות לצלילה
צלילה זו, מבחינתי ומבחינת בן זוגי לצלילה אורי אקרמן, החלה מספר חודשים קודם לכן. זה זמן רב שאנחנו מדברים על צלילה לאזור ה-100 מ’, ומחפשים אתר צלילה ששווה את המאמץ. הרעיון החל לקרום עור וגידים כבר בשלב הסקר עצמו, לאחר שישבתי עם רוני שדה על אחת התמונות הראשונות, ובדקנו נקודה שנחשדה ככלי שייט טבוע. התמונה שרוני הציג הייתה מאד מבטיחה – מבנה מאורך בעומק של מאה מטרים, מונח על קרקעית חלקה ומתרומם מספר מטרים מעליה. כבר בבירור ראשוני הבנתי כי לא מדובר בספינת חיל הים “בת גלים” אשר אמורה להיות גדולה בהרבה, אך עדיין מדובר בכלי שייט מבטיח ומעניין. חוסר הידיעה על זהות כלי השייט, הוסיפה למסתוריות- המפרץ כל כך קטן ואף אחד אינו יודע, כיצד יתכן שאין נתונים? תחילת הדרך הייתה ארוכה ומתישה- שעות רבות של תכנון צלילה, מקרים ותגובות, תכנון דקומפרסיה, גזים, תערובות, כמויות, על הנייר ועל המחשב. משם עברנו להגדרת הצוות לצלילה. החשיבות שבבחירת צוות איכותי הייתה ברורה לנו מן ההתחלה. צוות טוב יכול לעזור במקרה חירום, בעוד שאיש צוות בעייתי יכול למוטט צלילה שלמה ולסכן את הצוות כולו. לכן, לאחר הגדרת תפקידי צוות הבטיחות, עברנו לשלב האיוש. ההיענות הגבוהה של רוב החברים איתם יצרנו קשר, אפשרה יצירת צוות איכותי, מקצועי ולא פחות חשוב, עם אגו בגובה הים (מוצר חריג במחוזותינו). השבוע שלפני הצלילה, כלל מספר ימים מרתוניים לגיבוש תוכנית כוללת לצלילה ולהכנות. החל מבניית לו”ז, דרך כתיבת נהלים ותחומי אחריות ועד לתכנון מקרים ותגובות. ניתן לומר שהצלילה נמשכה כשלושה ימים, מאחר וקשה להפריד את שלב הכנת הצוות מהצלילה עצמה. היום הראשון של הכנת הצוות כלל צלילת תרגולות (בדגש על התרגולות הרלוונטיות לצלילה ולתפקידי צוות הבטיחות), תרגול הצלה מלא של הצוות עם ציוד צלילה טכני מלא והוצאת הנפגע (המדומה) לסירה. תרגול ההצלה היה בעל חשיבות עליונה, מכיוון שלמרות שכל צוללי הבטיחות הינם בעלי הכשרת הצלה מתאימה, חלקם נזקקו לתזכורת בנושא, ורובם מעולם לא תרגלו הצלה בקונפיגורציית צלילה טכנית. החלק השני של היום נועד לצלילת פיילוט, אשר דימתה את הצלילה האמיתית עד הפרט האחרון. צלילת הפיילוט הציפה גם היא מספר נקודות קטנות נוספות, אותן שיפרנו לקראת הצלילה. היום השני הוקדש להכנת הציוד, ובעיקר להכנת הגזים לצלילה. לאחר סיום עיקר ההכנות, העברנו תדריך צלילה מלא. בשלב זה, העברנו את האחריות על ניהול העניינים אל הצוות בראשות מיכה (Surface Operating Manager). העברת האחריות גרמה לאורי ולי לתחושת הקלה מיידית. הצוות לקח על עצמו את האחריות בזרועות פתוחות, כך שלנו נותר להתרכז ביום המחר (הכנות אחרונות של הציוד, ארוחת ערב, מקלחת, גילוח ושינה טובה). את תחילת הלילה העברתי בדימוי מודרך של הצלילה, כולל מקרים ותגובות, ואת סופו בהרגעות מול גלי הים המלחשים ובשינה עמוקה…
צלילה ראשונה
צלצול השעון המעורר מקיץ אותי מחלום. ההבנה שהחלום מנותק מהצלילה מבהירה לי כי באמת הצלחתי להירגע ולנקות את הראש. הצוות מתכנס כשברקע רעשי מסיבת טראנס שנערכה כל אותו הלילה בחוף הדקל הסמוך (יופי של זריקת מרץ על הבוקר). שוב הצוות בניצוחו של מיכה מארגן את הכול, ואני ואורי מתפנים לעשות בדיקות אחרונות. למרות האווירה הרגועה והנינוחה ניתן לחוש את ההתרגשות באוויר. השייט אל האתר עובר במהירות. מעבר ראשון מעל הנקודה אינו מגלה תוצאות מרעישות ב- Echo-Sounder, וגם מעברים נוספים אינם נראים מבטיחים במיוחד. אורי נראה מהוסס מעט, אבל אני סומך על רוני ועל ה-multibeam, שהרי מדובר בטכנולוגיה מן השורה הראשונה ושום “מכשור דייגים” לא יערער לי את הביטחון כעת. הביטחון חוזר גם אל מיכה ואורי, ומחליטים להוריד אנך על הנקודה, ע”פ הקואורדינטות שקיבלתי מרוני. האנך יורד ומיד אחריו, גיל ונועם (Safety Divers) מוסיפים את שאר מערך הדקומפרסיה. מיכה משפר מיקום לצורך הטלת העוגן, העוגן יורד והסירה מתמקמת ליד האנך. נועם (Safety Diver) נכנס למים לוודא כי מערך הדקומפרסיה פרוס היטב, ואנחנו מתארגנים לצלילה. נכנסים למים, מתקדמים לעבר האנך ומתחילים בהכנות אחרונות. תוך כדי הכניסה למים אנחנו מבחינים כי כיוון הרוח משתנה מרוח צפונית לדרומית. שינוי זה מחייב את הסירה לזרוק עוגן מחדש. כמו כן, מיכה מרגיש כי השינוי מחייב בדיקת התרעות מזג אויר. תנאי הים הטובים ברוב ימות השנה בצפון מפרץ אילת מרגילים אותנו לטוב, אבל מי שמכיר היטב את המפרץ, יודע שאסור לזלזל. סערה דרומית עלולה להיות בעלת עוצמות אדירות, וכבר התחוללו בעבר סופות באילת שגבו חיי אדם ובהם גם צוללים. אורי ואני מסיימים את ההכנות האחרונות, אך אישור הירידה מתעכב. מחד, לכולנו ברור כי התגברות הסערה הדרומית עלולה לבטל את הצלילה, ואנחנו רוצים כבר לרדת לפני שהרוח תתחזק והגלים יעלו. מאידך, במידה והסערה תגיע בזמן הצלילה, היא עלולה לסכן את הצוות שבמים וכן, את הצוות על הסירה. בשלב זה, כל שחפצה נפשי הוא לרוקן את המאזן ולרדת כבר. למזלנו מיכה מנהל את המצב בקור רוח, ורק לאחר שהוא מוודא שהכול מוכן ובטוח, הוא מאשר ירידה. זהו, אורי ואני בדרך למטה! תנאי הים מזכירים את צלילות ים תיכון ביום רע- ראות של פחות מחמישה מטרים וזרם בלתי מבוטל. מבצעים ירידה מהירה בצמוד לאנך, מעבר לנשימת גז התחתית והמשך העמקה. מהר מאד המים משחירים והחושך מוחלט. בעומק של 90 מ’, אורי מסמן לי להסתכל ימינה ושם כ- 3 מטרים לימיננו, מתגלה ספינה מפוארת. אריצ’ולה ענקית מקבלת את פנינו, כאילו שואלת אותנו: “מי בא לבקר את ביתי לאחר שנים כה רבות?”. אורי מחבר גלגלת לאנך ואנחנו בדרך. סביב הספינה, אורי מוביל ואני מאחוריו לאורך החבל. הודות לפנס החזק ניתן לראות את יופייה של הספינה, על אף תנאי החושך והראות המוגבלת. כל הזמן אנו בודקים מדים, שהרי השעון לא עוצר מלכת גם בעומק של מאה מטרים. צריכת הגז הינה קיצונית וממש אפשר לראות את המחוג יורד עם כל נשימה. אנחנו מקיפים את הספינה מצידה הימני, בשלב מסוים אורי ואני יורדים אל הקרקעית, אני נוגע בקרקעית ומד העומק מראה 104 מטרים. נקודת החזרה הגיעה, אני מסמן לאורי, הוא מאשר ואנחנו בדרך חזרה לאנך ולמעלה. כבר בעומק 80 מטרים, שנינו מבינים כי עברנו את השלב הקריטי של הצלילה. מצב הגזים תקין, הזמנים טובים, אנחנו על האנך, מתקרבים לחניית דקומפרסיה ראשונה. מחליפים חיוכים, לוחצים ידיים ונוצרים את הרגע. חניות העומק קצרות עד לשלב החלפת הגזים, אבל כבר במהלכן אנחנו מבחינים בגיל ויורי (Deep Safety Divers), מרחפים מעלינו בעומק של כ- 60 מטרים. החלפת סימני OK עם צוללי הבטיחות מוסיפה לנו ביטחון רב, ובליוויים אנו ממשיכים בחניות. בעומק 30 מטרים, מצטרפים נועם וגרגורי (Shallow Safety Divers). הידיעה שכל החבורה הזו נמצאת שם סביבנו, מורידה את המתח למינימום ומאפשרת ריכוז מוחלט בדברים החשובים- שמירה על תוכנית הדקומפרסיה תוך שמירת עומק, מעקב גזים, איזון ותנוחת גוף נכונה. בעומק 6 מטרים, עוברים לנשימת חמצן נקי. הקור שהרגשנו בעקבות נשימת גזים עשירים בהליום, החל להתפוגג כבר במעבר לנשימת ניטרוקס 50% בעומק 21 מטרים והודות לעדי (Stand By Diver) שמורידה לנו תה חם בשקית שתייה, אנו מרווים את צימאוננו מנשימת גזים יבשים ומשלימים נוזלים. מתיקות התה מחזירה אנרגיה ומשפרת את פינוי הגזים האינרטיים, וחומו מאזן את טמפרטורת הגוף ומאפשר חניות ארוכות, ללא סיכון מיותר של ירידת טמפרטורת הגוף. בשלב מסוים נועם שואל אותי אם ראינו משהו, מרוב התרכזות במשימה שכחנו בכלל לשתף את צוות הבטיחות במה שעברנו, מיד עולים החיוכים וסימני הידיים ולכולם ברור כי הצלחנו. מסיימים את הצלילה בעליה איטית לפני הים, יוצאים באיטיות מהמים ועולים בחזרה לסירה בסיוע הצוות. צהלות השמחה בדרך חזרה ל”מדוזה”, נקטעות לסירוגין, עקב שתייה מרובה ונשימת חמצן. ההרגשה שמלווה אותנו בסוף הצלילה היא מדהימה. לא כל יום מתאפשר לך להגיע ראשון לכלי שייט טבוע, ועוד בעומק כה רב. ההתרגשות שלנו מההצלחה הייתה מדבקת, כל המועדון שמח בשמחתנו וגם החברים התחילו להתקשר ולברך.
גילוי זהות הספינה
חוסר המידע המוקדם על הספינה, העלה אי אלו ספקות בטרם היציאה לצלילה. כיצד יתכן כי אף אחד לא יודע? תמיד אומרים שהים הוא גדול ויש מספיק מקום לכולם, אבל הבריכה האילתית לא עד כדי כך גדולה. סריקת ה-multibeam לא שיקרה, צללנו אל הספינה ולמרות הראות הגרועה הצלחנו לראות חלקים גדולים ממנה. כרגע אין לנו פרטים על זהות הספינה, אבל מישהו בכל זאת, צריך לדעת. לפני הצלילה, ניסינו לרחרח מעט מסביב, אך לא הצלחנו להגיע לשום כיוון. כל זה השתנה עם החזרה למועדון הצלילה “מדוזה”. כבר בזמן פריקת הציוד מהסירה, התחלנו להעביר חוויות לחבר’ה מסביב. עודד בן-שפרוט החל מפשפש בזיכרונו על הטבעה… שנות השמונים… וגם קצת שמות החלו לרחף באוויר. אורי הפעיל את קשריו, ובמהרה הגענו אל יוחנן שפיר (חברת “אוקיאנה”). כבר בשיחת טלפון ראשונית וקצרה, הבנו שמדובר באותה הגברת, ומיד תיאמנו מפגש. ההתלהבות מגילוי הספינה החדשה, זרמה בעורקנו במשך ימים רבים, והדבר היחידי שיכולנו לחשוב עליו היה בדבר זהותה. תיאמנו מפגש עם יוחנן והגענו אליו באחד מערבי השבוע. נועם, אורי ואני נכנסנו אל ביתם המזמין של ורדה ויוחנן, ומיד שקענו בתוך סיפורי ים ארוכים. שלושתנו ישבנו מרותקים שעה ארוכה, צמאים לכל שביב מידע על הספינה, ולשאר סיפורי הים של יוחנן, אליהם נסחפנו בהתלהבות. נותרתי המום מרמת הסדר של ארכיון החברה. יוחנן הציג בפנינו מסמכים ותמונות של כל הפעילות סביב הטבעת הספינה. תחילה, הראה לנו תמונות תקריב בשחור לבן. אורי ואני, היחידים שראו את הספינה מאז שהוטבעה, לא הצלחנו לזהותה בוודאות. לצערי, הראות הלקויה ומגבלת הגזים במערכת פתוחה, אינה מאפשרת שהייה ארוכה בעומק הרב, לכן לא הספקנו לראות את כולה. מאחר ובצלילה, התמקדנו בעיקר באזור הירכתיים וצידה הימני, חיכינו לתמונות ברורות יותר מאזורים אלו. סיימנו את אלבום התמונות הראשון, עברנו לשני. הפעם, היו אלה תמונות צבעוניות, בהן ניתן לראות את הספינה כולה. בשלב זה, הכול כבר ברור- זו היא! התאכזבתי מאוד שעקב תקלה טכנית מיותרת, לא לקחנו מצלמת וידאו לצלילה ונותרנו עם החוויות והזיכרונות, אך ללא תמונות (סיבה מספיק טובה לקפוץ לביקור נוסף). כעת, משקיים הזיהוי, עוברים לשלב הסיפור: שמה של הספינה- “אופירה”. החלה את דרכה כספינת משטרת החופים בחיפה, ובתחילת שנות ה-80 הועברה למפרץ אילת בכדי לשמש כספינת תיירות. אילת לא האירה לה פנים, ולבסוף היא נמצאה שקועה למחצה במרינה הצפונית. חברת “אוקיאנה” הציפה והוציאה אותה לעגינה ליד מרינה “תור-ים”, עד לקבלת אישורי ההטבעה. כאשר הגיעו האישורים, נגררה “אופירה” לעומק הים. “אופירה” הייתה עקשנית ולא מיהרה לטבוע. ההוראות היו: “קחו אותה לעומק גדול, כך שאף אחד לא יוכל להטרידה שוב, ושם, הטביעו אותה”. סירובה לשקוע גרם לה להיסחף מספר קילומטרים דרומה, שם שקעה והפכה לסוף סיפור. עבור יוחנן, המפגש עימנו העלה זיכרונות ישנים, ועבורנו- סגירת מעגל. התהליך הארוך שהחל בסקר ימי, זיהוי כלי שייט בעזרת ה-multibeam, הכנות ארוכות וצלילה מדהימה, הסתיים בהכרות אישית עם הספינה “אופירה” ועם מי שהוביל אותה אל המצולות. סגירת מעגל, אבל לא סוף סיפור, “אופירה” טרם צולמה רטובה…
צלילה שנייה
ירדנו לסיבוב נוסף בחג שבועות. המחשבה שאופירה לא צולמה עקב תקלה טכנית של מצלמת הוידיאו, לא הניחה לי. לצערי אין ברשותי מצלמת וידאו באופן קבוע, כך שנאלצתי להשאיל את המצלמה מהמכון לחקר ימים ואגמים. כל צולל יודע שלא נכנסים למים עם ציוד שלא מכירים, לכן ביצענו מספר צלילות הכנה להכרת המצלמה. נדמה כי “אופירה” שוב סירבה להצטלם- רשלנות מצידי גרמה לנפילת המארז ושבירת העדשה, כיומיים לפני הצלילה. בהחלטה משותפת החלטנו לבצע את הצלילה בכל זאת, רצינו לראות את ה”אופירה” בתנאי הראות הטובים שהיו באותם הימים. הפעם היו כבר שני צוותי עומק- שי וניר, אורי ואני. ההכנות לצלילה עברו ביתר קלות הפעם. הניסיון שצברו הצוותים בצלילות עומק עזר, והצלחנו לבנות תוכנית צלילה אשר ענתה על דרישות כל הצוללים, לבטיחות מקסימאלית. בוקר הצלילה התחיל על רגל שמאל- אורי הגיע עם כאב ראש חזק כתוצאה מחוסר תשומת לב לחום וליובש בערב הקודם, דבר שגרם לו להתייבשות קלה. אורי דיווח מיד על מצבו ונכנס למשמעת מים כבדה. התלבטנו האם לבטל את הצלילה, מצד אחד יש אכזבה רבה במקרה של ביטול צלילה לאחר כל ההכנות הרבות והצפייה, מצד שני צלילה ל-100 מטר היא ממש לא המקום למשחקים. גם במצב אופטימאלי רמת הסיכון גבוהה, לכן כשיש ספק – אין ספק, ובעצה אחת עם עודד (Surface Operating Manager) החלטנו לבטל את הצלילה של אורי ושלי, ולהשאיר את המלאכה לניר ושי. החלטה על ביטול צלילה שכזו היא אומנם לא פשוטה, אבל ברגע שראינו את העובדות מול העיניים, היא הפכה במהירות לברורה מתמיד. את תחושת האכזבה מחליפה במהירות הידיעה שעשינו את הדבר הנכון. עדיף לבטל עשר צלילות, מאשר לרדת לצלילה מסוכנת אחת. כמובן שהצטרפנו להפלגה ועזרנו בהתארגנות לצלילה. האנך נתפס על ה”אופירה”, מערך הדקומפרסיה הוקם ועודד אישר לניר ושי להיכנס למים. הם החלו את הצלילה ואחריהם ירדו צוללי הבטיחות בזמן שנקבע מראש, בניצוחו של עודד. כדקה לאחר ירידת צוות צוללי הבטיחות, הם עלו לפתע (לחריגה מתכנון בשלבים אלו, צריכה להיות סיבה טובה). אכן, הצוות עבד בדיוק לפי התכנון המקדים- לכל מקרה תגובה משלו. גיל (Safety Diver) זיהה דליפה רצינית בעומק רדוד והצוות עלה חזרה מיד. התבצעה החלפה מהירה לווסת הרזרבי, גיל בדק שוב את הציוד וצוות הבטיחות מיהר לרדת חזרה. העיכוב הקצר לא פגע בצלילה, ואפשר לצוללים לרדת למים עם ציוד תקין. הם פגשו את ניר ושי בעיכוב קל וליוו אותם עד לפני הים. ביציאה מהמים גילינו את האכזבה- בזמן ההעמקה, התבלבלו ניר ושי בין האנך לחבל העוגן אשר עברו האחד בצמוד לשני, וירדו בטעות, לאורך חבל העוגן. הם אומנם פספסו את ה”אופירה”, אבל זכו לצלילת עומק בתנאי ראות טובים ונהנו מאד מהחוויה.
צלילה שלישית
ביטול הצלילה השנייה, השאיר בידינו מיכלים דחוסים בלא מעט הליום, והגזים במיכלים התחילו לקרוא לעברנו. הידיעה שיש לנו מיכלים עמוסים בהליום שרק מחכים להתרוקן ב-100 מטרים, החלה לגרום לגירודים (אין חשש למחלת הדקומפרסיה). אי לכך, מיד החלו ההכנות לצלילה השלישית. מצלמה אחת כבר הרסתי, אבל בכל זאת הצלחתי לארגן מצלמה חלופית. צוות הצלילה קרם עור וגידים, וכך מצאנו עצמנו יורדים לסוף שבוע חם ולח באילת, במהלך חודש יולי. שוב עם הניסיון ההתארגנות מתקצרת, הדברים יותר ברורים, יש פחות שאלות ויותר תשובות וההחלטות מתבססות על ניסיון העבר. הפעם החלטנו לרדת כצוות של ארבעה צוללי עומק, המחולקים לשני זוגות: הראשון- יורי ויבגני, השני- אורי ואני. עודד מנצח על המקהלה, כהרגלו, בנועם ובנחרצות. שלבי העמסת הציוד על הסירה והשייט אל האתר עוברים במהרה, מול זריחת השמש מעל הרי אדום. זורקים את האנך ואת שאר מערך הדקומפרסיה, ונערכים לכניסה למים. דניאל (Stand By Diver) מוודא שהמערך מוכן ואנחנו נכנסים למים, מתחברים לכל הציוד ומתחילים תיאומים אחרונים. עודד מגלה כי האנך זז ממקומו (כנראה שזמן ההתארגנות הארוך במים, אפשר לאנך להתרחק מהנקודה). אין ברירה, עודד משפר חזרה צפונה מול הרוח, ואנחנו נגררים מאחורי הסירה. העיכוב במים לא נעים, אך מובן. לבסוף עודד, בסבלנותו האופיינית, דואג לכך שנרד במקום הנכון. אנחנו מעל ה”אופירה”, מקבלים אישור העמקה מעודד. יבגני ויורי יורדים ראשונים, אורי ואני מספר שניות אחריהם. נפילה חופשית לאורך האנך אל הכחול שאינו נגמר… לכל אורך הדרך אנחנו רואים את יורי ויבגני מספר מטרים מתחתינו, בקצב העמקה התואם לשלנו. מחליפים לגז התחתית, מתאמים מחשבים וממשיכים לעבר הכחול. בעומק 80 מטרים, יבגני מחבר את הגלגלת לפי התכנון וממשיכים העמקה. אני בודק את המצלמה ומגלה ששוב אין לי מזל- המצלמה כבויה ואין אפשרות להפעילה בעומק בגלל כשל טכני. אני משחרר קללה עסיסית לתוך הווסת, ומשאיר את המצלמה ואת המחשבות עליה, מאחור. מכיוון שהאנך לא היה מתוח, נוצרה “בטן” בחלקו התחתון, והוא מונח כעשרים מטרים מהספינה. אורי מבחין בצללית הספינה ומסמן ליבגני את הכיוון. הראות הטובה מאפשרת לכל צוות להתקדם בנפרד, תוך שמירת קשר עין ומרחק סביר. אנחנו מתקרבים אל ה”אופירה”, סוף סוף הראות טובה ואפשר לראות את כולה. היא מונחת על הקרקעית החולית ומזרחית לה, ניתן לראות את תחילת המדרון הממשיך לעבר המעמקים. המדרון מסקרן לא פחות ויש לו משמעויות מחקריות רבות, אבל כרגע אני מתרכז ב”אופירה”. מיד עוברות במוחי התמונות שהראה לנו יוחנן שפיר. זוהי ה”אופירה” בגלגולה החדש- מונחת שקטה על הקרקעית החולית, הספינה גדולה, יפיפייה ועמוסה בדגה. אני מתקרב ונוגע, מנסה לקלוט כמה שיותר פרטים. עד שלפתע, סימון הפנס של אורי מושך את תשומת ליבי. אני מסתכל לעברו והוא קורא לי להתקרב אליו ואל הצוות השני. משהו קרה! יש עוד הרבה גז והזמן עדיין רחוק משלב החזרה, אני יודע שלכל שאר הצוללים יש צריכת אויר דומה לשלי, כך שזו לא הבעיה. אני מתקרב ורואה את יורי בצמוד ליבגני שמרחף חסר מעש ומנותק מהסביבה. יבגני מסמן שמסתובב לו הראש ואת הסימן המתבקש- למעלה <. הוא אינו יוצר קשר עין רציף ומסמן סימנים מאד חדים ואגרסיביים. יבגני מבולבל, הוא אינו מתקשר עם יורי ומתעלם מן השאלה- האם הכול בסדר. בשלב זה אורי ואני מרחפים בקרבתם. אנחנו אמורים להתחיל לעלות, אבל לאף אחד מהצוללים לא ממש ברורה חומרת הבעיה. על פניו נראה כי יבגני עדיין מתפקד ומצליח לבצע את המשימות החיוניות להישרדותו ולהישרדות הצוות כולו. עם זאת, הוא לא ממש מבין מה קורה סביבו ומבטו חלול. למרות מצבו המסוכן של יבגני, הוא מתחיל לסגור את הגלגלת חזרה אל האנך. פעולה שכזו אינה פשוטה בצלילה רגילה, בטח שלא בצלילה ל-100 מטרים ובמיוחד לאור מצבו של יבגני. מהר מאד, מוותר יבגני על סגירת הגלגלת חזרה, הוא נועל אותה, משליכה לעבר הקרקעית וממשיך בטיפוס לאורך החבל לעבר האנך. כעת נופל אסימון נוסף לגבי חומרת הבעיה- אם יבגני החליט להשאיר את הגלגלת, משמעות המצב היא שיש לו בעיה לתפקד בצורה תקינה, כפי שהצלילה מחייבת. לכולנו ברור כי נקלענו למצב חירום בעומק 100 מטרים! יורי נשאר צמוד ליבגני, ואורי ואני מרחפים בקרבתם ומוודאים שהם מתפקדים בהתאם לדרישת המצב. יבגני מתעכב בעליה ואף מעמיק מטר או שניים ויורי איתו. אני שוקל האם זוהי נקודת התערבות מצידי, אך מחליט לתת להם את הזמן הדרוש ולא להוסיף ללחץ הקיים. קיצור זמן התחתית מאפשר השתהות נוספת ועליה איטית ורגועה, אך עם זאת, הזמן דוחק וכל דקה בעומק כזה מאד משמעותית. מהר מאד מתברר לי שצדקתי ובאמת לא היה צורך בהתערבותי מאחר ויבגני ויורי מתחילים לעלות. אורי ואני עולים מעט מעליהם ומשגיחים על כל שלב העלייה. אנחנו גם מפנים להם את האנך ותופסים קצת מרחק בכדי שיוכלו להתרכז בעצמם. תחילה, קצב העלייה היה איטי מידי, אבל בגלל שזמן התחתית קוצר לא היה צורך לזרז את השניים מאחר וגם כך יש מספיק לחץ מסביב. אני רואה שקצב הנשימה של שניהם סביר ונותן להם את הזמן הדרוש להתמודדות. הסיטואציה מאד מלחיצה ומשפיעה על יורי, שהרי אין זה נעים כלל, לשהות עם בן זוג שאינו מתפקד ב-100 מטרים. למרות הכול, יורי שולט היטב במצב, ונוכחותנו כשני צוללים נוספים המצויים בסביבה, עוזרת לירידת סף הלחץ ולהתמודדות עם האחריות הכבדה. יבגני נראה אדיש, לא מתקשר ומאד רגוע, רגוע מידיי. הוא נאחז באנך בכדי לעלות (מאד לא אופייני ליבגני להיעזר באנך לעליה), הוא מעט כבד ומאד תשוש. הזמן עובר, אנחנו מרדידים, מתחילות חניות העומק ובמקביל החלפת הגזים הראשונה. אורי ואני מתאמים בינינו את החלפת הגזים, זורקים עין וחצי לעבר יורי ויבגני ורואים שהמצב משתפר. נראה שיבגני מתחיל לתקשר ומבצע את הפעולות הנדרשות ממנו, בעצמו. עם התקדמות החניות, המתח יורד וברור לנו שיצאנו מאזור הסכנה. אנחנו מסיימים את החניות ועולים אל הסירה. לכולנו ברור שהחוויה שזה עתה עברנו, איננה פשוטה ושעלינו להודות האחד לשני על התפקוד בעומק, אשר הביא את כולנו בשלום בחזרה אל האוויר החופשי. הדרך חזרה אל המועדון עוברת תוך החלפת חוויות וניסיון להבין את הסיטואציה שעברנו, במקביל לנשימת חמצן נקי ושתית מים מרובה.
תחקיר הצלילה
כהרגלנו, כל צלילת עומק באילת מסתיימת ב”ברביס”, בתחקיר מעמיק. הפעם, היה הרבה מה לתחקר. בכדי שהתחקיר יהיה יעיל, על כל המשתתפים להסיר כל אגו ומגננות, ולהעלות את כל המקרים שחווינו בצלילה. החלק הקשה בתחקיר הוא להודות בטעויות ולקבל ביקורת מצד המשתתפים, אך במידה והאווירה סביב השולחן חיובית, התחקיר הופך לחלק הלימודי החשוב ביותר בצלילה. כמובן שהאירוע בו התמקד התחקיר היה התנהגות יבגני בעומק. הבעיה הייתה שיבגני לא ממש זכר את מה שקרה שם, ועיקר העדות הייתה של יורי, אורי ושלי. מה שברור זה שהסימנים התחילו כבר מעומק רדוד יותר, יבגני עבד לאט מאד ותקשר בצורה לקויה עם הסובבים אותו. יבגני לא זוכר שלבים רבים מהצלילה, אלא רק שקופיות בקטעים מסוימים. הוא זוכר כיצד חיבר את הגלגלת לאנך וכי עשה זאת באיטיות ובצורה מרושלת. הוא היה מבולבל ואפילו הרגיש בשלב מסוים שהוא עומד להירדם, זה גם השלב בו הבין שהוא בבעיה ושצריך לעצור את הצלילה. יבגני זוכר שפנה ליורי, עדכן אותו בבעיה וביקש לעלות. הוא אינו זוכר הרבה מהפעולות שאנו תיארנו שביצע מתחת למים, אך הוא זוכר צולל אחר מבצע אותן. כלומר, הוא מרגיש שעבר חוויה חוץ-גופית. יורי הסביר שיבגני לא ממש תקשר איתו בשלבים המתקדמים, ואפילו לא הגיב לשאלה האם הכול בסדר, מספר פעמים. בכל זאת, יבגני תפקד על פי התכנון ואפילו בתחילת העלייה זכר כי בפרק המקרים ותגובות בתדריך, סיכמנו שבמקרה של קושי כלשהו, על הצולל להשאיר את הגלגלת ולא להיכנס למאמץ המיותר בגלגולה חזרה לאנך. ואכן בהתאם לכך פעל כאשר התחיל לחזור- נעל את הגלגלת, השליכה לקרקעית והמשיך לאורך החבל שנותר בידו. יורי מתאר את המצב המלחיץ מצידו, כאשר בן זוגו אינו מתפקד ואינו מתקשר בעומק מאה מטרים. אך עם זאת, מציין יורי, כי המצב יכול היה להיות מלחיץ שבעתיים לו היו שוהים שם שניהם לבדם. הסקנו מסקנות רבות מהצלילה, כאשר העיקרית שבהן היא, בסופו של דבר, החשיבות של צוות גדול ואיכותי, אשר מתואם ומנוסה בצלילה משותפת. הרגשתנו שזוהי הסיבה העיקרית לכך שכולנו יצאנו בשלום מהצלילה ונמצאים כאן כדי לספר. צוללי הבטיחות החשובים ביותר בצלילה הם אלה שנמצאים סביבך בשלב הקריטי ביותר בצלילה, במקרה שלנו זהו שלב השהיה בעומק. מבחינתי גודל צוות צלילת עומק חייב להיות היום שלושה עד ארבעה צוללים, לא פחות ולא יותר. המצב אליו נקלע יבגני, לא אפשר לו לחשוב בהגיון ולעצור את הצלילה בשלב הנכון- מוקדם יותר. כאן נכנסת החשיבות של הכרות מקדימה של בן הזוג עד לפרטים הקטנים. במקרה זה, הסימנים החיצוניים לא היו ברורים ולכן קשה היה לבן הזוג לעלות על הבעיה לפני שהחמירה. לגבי הסיבות שהובילו למצב, אין לנו ממש תשובות. מה שבטוח שהתשובות הפשוטות אינן מתאימות. תערובות הגזים לא יכלו לגרום שיכרון מעמקים, או כל תופעה אחרת המוכרת ואופיינית לצלילות עומק. ברור לנו שהתופעות החלו בעומק של כ-80 מטרים, או אפילו בעומק רדוד יותר. רמת השיכרון בעומק זה זהה לצלילה על אויר לעומק של 20 מטרים. המחמירים יגידו שגם החמצן גורם לשיכרון, אך אם נכניס גם אותו למשוואה, נגיע לשיכרות השקולה לעומק של 25 מטרים. ידוע כי רמת CO2 גבוהה עלולה להחמיר את שיכרון המעמקים, אבל יבגני לא היה בנשמת, צריכת האוויר שלו הייתה סבירה ואחוז ההליום הגבוה בתערובת התחתית, הקל על הנשימה והיא הייתה שקולה לנשימת אויר בעומק של 34 מטרים. אבל לא אמרנו נואש, והמשכנו לתחקר את הצלילה עם גורמי רפואת צלילה במטרה להגיע לתשובה החשובה. נפגשנו עם רופאי צלילה מובילים (מר”י, דר’ יהודה מלמד). גם התשובה כאן לא הייתה מספקת. הסימפטומים מעידים על שיכרון מעמקים קלאסי, אבל המספרים אומרים אחרת. ברור שהתוצאה הייתה סוג של שיכרון מעמקים, השאלה היא מהם הגורמים. הגורמים הקלאסיים אינם מספיקים, וצריך למצוא סיבות נוספות. גורמי סיכון נוספים שנבחנים בימים אלו, הם הרגישות לרמות CO2 גבוהות ומתח נפשי לפני הצלילה. אך כפי שכבר ידוע, לא תהיינה תשובות ברורות. צלילות “אקסטרים” הן מסוכנות, לא הכול ברור וידוע מראש. לכן חשוב להיכנס לצלילות מסוג זה, תוך מודעות מלאה לסכנות המוכרות יותר והמוכרות פחות. צלילות מסוג זה מבוצעות בתכיפות נמוכה, כך שהידע והניסיון מצטברים לאט. מה גם שהשיתוף בקהילה, נמוך. מי שמחפש תשובות צריך להתאמץ, ובדרך כלל הוא ימצא יותר שאלות במהלך הדרך, מאשר תשובות. עודד בן-שפרוט סיכם את התחקיר בצורה טובה: “נכנסתם למצב מאד מסוכן, בסביבה מאד מאיימת. הייתם במצב מחורבן ובכל זאת, כולנו כאן, מסכמים את הצלילה בצורה רצינית, אבל גם עם הרבה הומור, על ארוחה טובה”.
תודות
– מועדון הצלילה “מדוזה הים האדום” וחנות “ול-טל” נתניה על העזרה הלוגיסטית והדחיסות.
– צוות המיפוי הימי של חקר ימים האגמים וכמובן לרוני שדה על האיתור המדויק.
– כל צוללי התמיכה והבטיחות, מנהלי השטח ושאר העוזרים אשר אפשרו ביצוע בטוח ונעים של הצלילות.